פרק 2- חברים עשירים באמצע הדרך

היום אני רוצה לספר לכם על תחושה שחוויתי באוניברסיטת מרנגוני במילאנו. מדובר באחת האוניברסיטאות היוקרתיות ביותר, וכך גם שכר הלימוד שלה. כשנכנסתי לכיתה, הרגשתי שאני לא ממש משתלבת. התלמידים סביבי הגיעו ממשפחות מבוססות, נוסעים עם נהג פרטי, נושאים תיקים של דיור או שאנל, טסים כל סופ"ש ולא מבשלים אף פעם. ואני? במילה עדינה, פשוטה. לובשת זארה או ברשקה, גרה במעונות סטודנטים (לא הכי פשוטים בעולם, אבל גם לא ארמון), נוסעת במטרו ומבשלת כל יום.

בהתחלה הייתי מתביישת ומנסה להיות כמוהם. חשבתי לעצמי: "אולי אם אקנה סטארבקס כל יום בהפסקה, הם יחשבו שאני 'אחת מהם'." מי היה מאמין, סטארבקס עולה פאקינג 35 שקלים לכוס! זה החזיק מעמד שבוע וחצי, עד שהבנתי שזה בזבוז מטורף.

פניתי לאבא שלי ואמרתי לו שאני מרגישה לא שייכת ואולי הוא גם יוכל להביא לי עוד כסף. הוא ענה לי שאני צריכה לשמוח מהמעמד שהגעתי אליו ומה שאני לובשת או קונה לא מגדיר אותי. לקח לי זמן להבין ולקבל את זה, אבל בסופו של דבר הבנתי שאני בכיתה הזאת בזכות עצמי, ולא בזכות כמות הכסף של ההורים שלי.

התחלתי לשתף את התחושות שלי עם כמה מחברותיי לכיתה וגיליתי שגם הן הרגישו כמוני. אז מה עשינו? פתחנו תחרות קטנה—מי מבשל יותר בבית ומי עושה פחות שופינג. (בזה הפסדתי בגדול, כי בכל זאת, מי יכול לעמוד בפיתוי כשמרנגוני ממוקמת ברחוב הראשי של המותגים הכי מדהימים?) במקום ללכת לסטארבקס, התחלנו לקנות קפה במכונה של האוניברסיטה ב-2.4 שקלים. וכמובן, החבורה השנייה המשיכה ללכת לסטארבקס בכל הפסקה.

בתחילת השנה ניסיתי להתחבר לחבורה השנייה בכיתה, כי גם הם ניסו להתקרב אליי. הם הציעו שנצא לארוחת ערב יחד, וידעתי שזה הולך להיות יקר ולא בתקציב החודשי שלי. אחרי כמה ניסיונות שכנוע, הם הראו לי את התפריט וראיתי שאפשר להסתדר עם 300 שקלים לארוחה. שאלתי את אמא שלי מה לעשות והיא אמרה שבשביל ליצור קשרים וחברויות זה לא מחיר כל כך נורא. אז הסכמתי.

הגעתי למסעדה, כמובן, במטרו ואוטובוס, בזמן שהם הגיעו במוניות. כבר הרגשתי לא במקום, אבל ניסיתי להבליג. כשישבנו, כולם הזמינו קוקטייל (אני לא יכולה להיות היחידה בלי!) שהיה יקר בטירוף—100 שקלים על משהו שנראה יותר כמו מים צבעוניים בכוס. הם הזמינו מנות ראשונות, אבל אני כבר ידעתי שאוותר עליהן. כשהגיע הזמן למנות העיקריות, כולם הזמינו סטייק ענק (המנה הכי יקרה בתפריט), ואני, שלא רציתי לשחוט להורים שלי את חשבון הבנק, הזמנתי ניוקי. דרך אגב, הוא היה אששש.

כל כך הייתי גאה בעצמי ששמרתי על התקציב של 300 שקלים לארוחה ואז... המסעדה הפכה לפאב ריקודים, ו"ראש השולחן", ילד בן 20, הזמין בקבוק ענק של וודקה אבסולוט לשולחן, בתוספת מיצים ללא הגבלה. ידעתי שאם אני לא שותה, אני לא משלמת, אבל איך אפשר לסרב לכוס אלכוהול?

כשהגיע החשבון (ספוילר: עברתי את ה-300 שקלים), הם חילקו את הסכום לכל היושבים בשולחן. התוצאה? 300 אירו לכל אחד! כן, זה יוצא בערך 1200 שקלים. לא ידעתי איפה לקבור את עצמי—איך אני אמורה לשלם סכום כזה? ואיך אני מספרת את זה לאמא שלי?

כמובן, התחלתי לדמוע ולרעוד—לקחתי את זה קשה מדי, אני מודה. במקום שתהיה דרמה במסעדה, אחד החברים שילם עליי ועליו בפעימה אחת, ויצאנו החוצה. אחת הבנות ניסתה להרגיע אותי ושאלה אותי כמה תכננתי לשלם, אמרתי בתמימות 100 אירו (כן, זה יותר מ300 שקלים), ישר הסכימו איתי, אמרו שאין בעיה והבנים יתחלקו בשאר.

יום למחרת הבאתי את הכסף לאחד ששילם עליי ומאותו רגע כל החבורה ניתקה איתי את הקשר.

מוסר השכל, תעריכו את עצמכם בלי המספר שכתוב בחשבון בנק שלכם.

ושילכו לחפש כל האחרים שככה מסננים את החברים שלהם.